המסע הטיפולי 2

מאת: שי גטריידה

יש סולם.

הסולם תמיד נמצא שם

תלוי בתמימות

קרוב לדופן הספינה

אני יורדת

באתי לחקור את הספינה הטבועה

באתי לראות את הנזק שנגרם

ואת האוצרות ששרדו

אדריאן ריץ' The fact of a door frame 1984

הדברים המובאים במאמר זה מלטפים את הדבר שאני קורא לו "המסע הטיפולי" ובתוכו, בייחוד את "המסע לשמיעת קולי שלי" – מסעו של המטופל להכרת קולו האישי הייחודי, לשמיעתו ולהקשבה אליו. המילים מבקשות אם כן, לגעת באיכויות ובדקויות שאני מבקש להטמיע במרחב-זמן זה, איכויות שאני מבקש שיהיו בחלקים הבלתי מוחשיים של המסע, במרחשה התת-קרקעית שלו. איכויות שהשראתן במטפל, עיטופן את מטופל, יעניקו למרחב-זמן הזה את הייחוד והקדושה, קדושה, אני יודע, מילה חזקה, לו הוא ראוי.

"המסע הטיפולי" כגישה לעבודה טיפולית המתרחשת במרחב הפתוח, הוא תחום שמזה שנים אני עוסק בלימודו, בפיתוחו ובעיצובו. ובשנים האחרונות במסגרת "התכנית לטיפול באמצעות שטח", המוטמעת ע"י צוות שביל – עמותת ענ"ב, בקבוצות שרותי המבחן לנוער ולמבוגרים במשרד הרווחה. אינני יודע לשים אצבע על נקודת הזמן שבה החל התהליך האישי שלי בעיצוב תפיסותיי אודות "המסע הטיפולי". זאת מכיוון שכשאני מנסה לעשות זאת מתרחש משהו מוזר וחמקמק הלוקח אותי אחורה בזמן , עוד ועוד אחורה בזמן, אינו נעצר, כמו הולך אל עבר ראשית הדברים.

ראשית הדברים?

איזו ראשית?

ראשית חיי?

איזושהי ראשית, אולי אל חוויה ראשונית, אולי אל החוויה הראשונית, והיא, אולי, משהו כגון זה המסופר כך?

ואיפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כתום, כתום כולו, כתום כתום, כתום מאוד ולגמרי. חלק כחלקות המשי, וגם היה איזה רפרוף מרושל של יריעות עתירות כתום, כתום עד כתום מאוד, וכנראה, אין היגיון אחר, שלא היו אלא, אולי איזו ביטנה של אוהל, גדול מאוד, שפנימו היה עשיר מאוד ברחש משי כתום מאוד ובעתירות שופעת, כרסתנית שנעה לה בגלים עצלניים כולה כתום מכה גלים רכים, כתום מואר וכתום מוצל, בכל חליפות מוארות הכתום ובכל עושר חילופי היענותו, כולו משיי לגמרי, באוהל הגדול ההוא, בתוך אולי מחנה צבאי שהיה שם, כנראה, (אנגלי? תורכי?) ולא רחוק מן המקום שממנו באה אימא, כנראה והתינוק בזרועותיה (איפה אבא?).......ואיך היה יכול להיות שם אם לא נישא על זרועותיה של אימא ובחיקה, אולי בן שנתיים? ונישא על זרועותיה ואסוף בחיקה, גילה אז פתאום את ראיית הדבר, את ידיעת הכתום השלם הזה...וזה היה המקום הראשון. ושם היה התחלת הכול, לפני כל מה שבא אחר כך, התחלת השמים והארץ והחום והיום והרוח, ואימא שנושאת בחיקה, עם ריחה של אימא, זה היה המקום הראשון".

וזה משל ס. יזהר ב"מקדמות."

אבל בואו נחזור אל "המסע הטיפולי" ובתוכו אל "המסע אל קולי שלי" וכרגע נניח בשרירותיות אצבע בנקודת זמן ונקבע את נקודת הזמן שלי במחצית השנייה של שנות ה-90, עת כתבתי את "סוף חורפית" שהוא הספר המספר על מסעם של עשהאל ולחמון אל שורשי הספק, המבוכה, הבלבול והכאב של עשהאל, ומסתיים כך:

"עשהאל נזכר. עשהאל פקח. ועשהאל בסוף חורפית, האביבית, הפאת קיצית, הפורחת כבר בערוצים תחתיו. רותם, כתימה וזוגן; ואוויר הערב כבר נמלא בריח ניחוח הכוכב הננס; וחיפושית שחורה אצה את זגזגי דרכה; כשעשהאל קם מן העפר".

ומהיציאה שלי לעבודה הומניסטית במרחב הפתוח, וממפגש עם גישות, אופני יישום ותוצרי למידה של אנשים נוספים הפועלים בתחום, התעצב "המסע הטיפולי" כמפגש אנושי המתקיים בתוך מערך טיפולי (SETTING) הידוע למשתתפיו מלכתחילה. במוקד המסע נמצאת תשומת הלב של המטפלים לתגובות ולתהליכים האישיים והקבוצתיים שחווים משתתפיו בעת התרחשותם. ערנות המכוונת לאפשר למטופל יחיד כמו גם לקבוצה השלמה לפתח שיח דיאלוגי ולהניע תהליכי התבוננות.

שיח דיאלוגי קורא את משתתפיו לנוכחות מלאה ומטיל עליהם את האחריות להכרה הדדית האחד במהותו המלאה, השונה, של האחר. יש בו, אם כן, קריאה להענקת לגיטימיות.

התבוננות מאפשרת הבחנה בדרכי פעולה ובדפוסי התנהגות, בתבניות מנטאליות ורגשיות. לעיתים גם העמקה אל עבר שורשי הדפוסים והתבניות הנחשפים.

התבוננות מבקשת להניב מודעות.

כדי שאוכל להתבונן עלי להיות קשוב.

קשב- התבוננות- מודעות. נסגר המעגל. מחד עלי להפנות קשב אל החוויה הפנימית שלי, להנכיח אותה, מאידך עלי לקבל אותה, לא להתנגד אליה, להישאר אתה באופן נייטראלי, מבלי להגיב כלפיה, ואז עפ"י הצורך, ורק עפ"י הצורך האישי, בעזרת כלי תחושה ואינטואיציה לתרגם את החוויה למילים ולהפיק תובנה כנקודת מוצא לתהליכי לימוד והפנמה.  

בעבורי המהות הפנימית העמוקה ביותר של העבודה הטיפולית היא – השבת אמון: אמונו של המטופל בלגיטימיות של עצמו, אמונו בכוחותיו, אמונו באפשרות לחבר בסיפורו רצפים קטועים, אמונו באפשרות ליצור שינוי בחייו, בזכותו לחיים מספקים, למיצוי עצמי, לרקימת יחסים, ולבסוף: לאפשרות לקבל אהבה ולהעניקה.

במסע הטיפולי, שהמהות שלו היא טיפול בדרך של התנסות, המטופל, בהמשך להיחשפותו לאחריותו המלאה כלפי איכות המרחב על כל "תכולתו", ובהמשך להיעשותו מודע, מקבל אפשרות להביע בקשה לשינוי ספציפי, ללמוד את השינוי המבוקש על ידו ולתרגלו. תרגול ראשוני.

הצרפתי אנטואן דה סינט אקזופרי נולד לפני 113 שנים. היה טייס, סופר וממציא. אם אמרנו טייס הרי שמדובר על אמצע שנות ה- 20 של המאה הקודמת. טיסתם הראשונה של האחים רייט התרחשה בדצמבר 1903. השנים שבהן אנטואן החל לטוס היו שנותיהם של האנשים שעלו לאוויר באווירונים שמנועיהם "...תכופות היו בוגדים בנו באחת, ללא הודעה מוקדמת, ברעש גדול של כלי חרס מתנפצים".

אולם הטייסים ההם המריאו בעקביות, ולמרות ואולי בהתרסה כלפי ראשוניותם של האמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותם (הישרדות, ניווט, קשר, חילוץ וכד') הגביהו והרחיקו אל תוך אזורי אי הידיעה האנושית, שהיו גם האזורים החוץ תודעתיים של הזמנים ההם. אזורי אי ידיעה מנטאליים, גיאוגרפיים, טופוגרפיים, אקלימיים ותרבותיים. טכנולוגיים אמרנו כבר. למדו לחצות את רכסי ההרים הגבוהים המבתרים יבשות, את שיממת המדבריות, למדו לחצות את הלילה ואת האוקיינוסים. מתוך מודעות הלכו למקומות שבהם, כבשירה של דליה רביקוביץ' "...אם בן אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים לבדו יכול לעזור".

חיברו נקודות לא נודע וארגו אותן לרשת שבתוכה כיום אנו שוהים ונעים.

למה אני מביא בפניכם את הסיפור הזה?

מפני שבעיני כל המקצועות או המיומנויות שמניתי קודם של אנטואן: טייס, ממציא, סופר שירתו את היותו פילוסוף. אבל פילוסוף מן הסוג המעשי. אדם היוצר את הידע שלו, המעצב את יחסיו עם העולם מתוך לישה של חומר, ונגיעה בבשר החם. בבשר החם, הנושם, המרגיש, הכואב. בשר חם, נושם, חש, וכואב. זה בעיני אחד מהתיאורים הכלליים של האדם. והחקירה – מושתתת על התנסותו האישית, על מרקמי החוויה והשיח שהיא מולידה. חקירה ששורשיה הם תהיה עמוקה המכוונת אל המוחש אך הסמוי מן העין:

"האדמה", כך בפסקה הפותחת את הקובץ Terre des homes(אדמת אנוש בתרגום לעברית של מנשה לוין) "האדמה יש בה כדי ללמדנו על עצמנו יותר מכל הספרים. משום שהיא עומדת איתן כנגדנו. האדם מגלה עצמו שעה שהוא מתמודד מול המכשול. ואולם לשם כך, נחוץ לו כלי עבודה. מקצועה או מחרשה. האיכר, כשהוא חורש, קורע אט אט, סודות אחדים מן הטבע, והאמת שהוא מחלץ הינה חובקת עולם. כך גם המטוס, כלי עבודתם של קווי האוויר, מערב את האדם בכל אותן בעיות נושנות".

ובכן; כל אותן בעיות נושנות.

נשמע מוכר?

אמרנו התנסות. הנה כנכנעת היא שוכבת למרגלותינו. אבל בדרכה הרודנית מאלצת אותנו לבקוע מתוך שריון הסובייקטיביות שתודעתנו נוטה לעטות ולהתחבא מאחוריו, ולפגוש את האובייקטיביות החשופה, הפתוחה, הרבגוונית, הצורבת, המענגת, הלא אכפתית, של הרחב הגדול.

זו שביחס אליה בכל רגע ורגע, מהדהדת השאלה: מי אני?

הפסיכו האנליטיקנית האמריקאית-מכסיקנית-הונגריה קלאריסה פינקולה אסטס כתבה ב"רצות עם הזאבים" על ארכיטיפ האישה הפראית. או במילים אחרות על יסודותיה האינסטינקטואליים של האישה. או בעוד מילים אחרות - על מעגלי הכוחות וידע הפעולה האוטומטי שהטבע העניק לאישה, על מנת שתהיה אישה - שלמה בכל היבטי נשיותה. הטבע העניק לאישה אינסטינקטים (וגם לגבר) עוד בטרם העלה בדעתו שהאדם ימציא את התרבות.

ישנו בספר פרק יפה בשם: "השיבה הביתה: החזרה אל עצמנו" ובתוכו סיפור יפה ושמו "עור כלב ים, עור נשמה". סיפור צפוני שמתחיל כך:

"בזמן שהיה פעם ועכשיו נעלם לעולמים, ובמהרה יחזור, יש יום אחר יום שמיים לבנים, שלג לבן...וכל הכתמים הזעירים במרחק הם אנשים או כלבים או דובים".

יפה, לא? מסופר שם על בדידות איומה של גבר, על ההזקקות שלו לחברת אישה, על כך שהוא משיג את האישה כבת זוג על ידי נטילת עור כלב הים שלה, פרוותה. דמיינו לעצמכם את המשמעות של מעשה כזה בסביבה שבה:

"המילים קופאות בעודן באוויר, ויש לשבור משפטים שלמים מפי הדובר ולהפשירם לצד האש, כדי שבני אדם יוכלו לראות מה נאמר".

אבל לנטילת העור יש גם חלק נשמתי, לא רק הישרדותי פיזי.

האישה "...ככל שחלף הזמן החל בשרה להתייבש. תחילה התקלף, אחר כך נסדק. העור על עפעפיה החל להתקלף. שיער ראשה החל לנשור לקרקע. היא נעשתה חיוורת כירח, גופה השמנמן כחש. היא ניסתה להסתיר את צליעתה. עיניה הועמו...היא החלה לגשש את דרכה בידיה, משום שראייתה נחלשה".

הסיפור מורכב, לא אוכל להתעכב כאן על כל מרכיביו, אשלים בכך שחיוניותה של האישה חוזרת אליה כאשר בנה משיב אליה את עור כלב הים שלה. השבת הפרווה מאפשרת לאישה לחזור אל המהויות הראשוניות שלה; זו הנפשית וזו הנשמתית. אלו שקדמו לגזילה.

והאישה שבה אל מחוזותיה הטבעיים, התת ימיים.

מה אסטס מלמדת אותנו באמצעות הסיפור?

שאנחנו נשים כגברים נגנבים בחשאי, מצידנו העיוור. שהנשדדים אינם רעים או טועים, גם לא שוטים. אבל הם בלתי מנוסים או שרויים במעיין תרדמה נפשית. שתהה זו טעות לייחס טעויות כאלה לצעירים בלבד. הן יכולות להתקיים בכל אדם, בלא כל קשר לגילו, שיוכו האתני, השכלתו או אף כוונותיו הטובות. ושתהליך השבת האוצר וההבנה כיצד למלא עצמנו מחדש מפתח מבנים חשובים בנפש.

אסטס מלמדת אותנו שכאשר אנו נמצאים בתוך הפרווה שלנו אנחנו חשים בתוך עצמנו ושייכים לעצמנו. שכאשר אנחנו מתרחקים מבית הנשמה שלנו אנחנו מתעייפים. אנחנו מאבדים את עור הנשמה שלנו כשאנחנו מסתבכים במעורבות גדולה מידי באגו, כשאנחנו מחמירים מידי עם עצמנו. גם פרפקציוניזם המבוסס על פחד מחליש אותנו, או שאפתנות עיוורת או חוסר סיפוק עצמי או פסיביות ביחס לפתרון בעיותינו.

ואסטס מלמדת אותנו שהדרך היחידה לאחוז בעור נשמה חיוני זה הינה לשמר מודעות טהורה לגמרי של ערכו ושימושיו. אבל מצב זה של שימור רציף, בלתי פוסק של מודעות טהורה, אינו אפשרי.

אז מה עושים?

אנחנו יכולים לפתח את ה – Ojo agudo , העין הנוקבת המביטה במתרחש מסביב ושומרת על הטריטוריה הנפשית שלנו בהתאם.

איך עושים זאת?

אני עוצר בנקודה זו ומשאיר את השאלה פתוחה.

כדי לעורר בכם סקרנות.

לכו, חיקרו. מיצאו את התשובה שלכם לשאלה.

זו דוגמא לסקרנות ולעניין שאני מבקש לעורר במטופלים במסע טיפולי – המסע להכרת קולם הייחודי.

ושאלה נוספת שאני מבקש לעורר בם: עד כמה הם מחויבים, אדם כלפי עצמו, לדרכו ולתהליך שתזמן לו עד שיידע בביטחון שהקול הנשמע הוא אכן קולו שלו.

מכאן אני פונה לאישה אחרת. אישה צעירה, נערה בראשית גיל פריחתה. יהודייה. עולמה התהפך עליה, וכנרדפת שרויה במחבוא מזה כשנה וחצי. בבית באמסטרדם, יחד עם הוריה, אחותה ו – 4 בני אדם נוספים, 8 בסה"כ. פחד יומיומי להתגלות ולהיתפס, מידי פעם ברחוב למטה מובלות בצעידה שיירות של יהודים. איום מתמיד בהגלייה והשמדה. וכך, בת ארבע עשרה וחצי, היא כותבת אל תוך "קיטי", יומנה:

"...מאז אתמול מזג האוויר בחוץ נפלא והתאוששתי לגמרי....אני עולה לעליית הגג כמעט כל בוקר כדי לנקות את הריאות שלי מהאוויר המעופש בחדר. הבוקר כשעליתי שוב לעלייה, מצאתי את פטר מסדר אותה. עד מהרה סיים מלאכתו, וכשאני התיישבתי במקום האהוב עלי על הרצפה, הוא הצטרף אלי. הבטנו שנינו בשמים הכחולים, בעץ הערמון הקירח שעל ענפיו נצצו טיפות קטנות, בשחפים ובציפורים האחרות שעפו קרוב מעל לבתים ונראו כאילו הם עשויים מכסף, וכל זה ריגש וריתק אותנו כל כך, שלא יכולנו לומר מילה...נשמנו את האוויר, הבטנו החוצה והרגשנו שלרגע כזה יפה השתיקה....וכשהוא היה צריך ללכת לבקע עצים ידעתי שהוא בחור טוב....כל עוד זה קיים, חשבתי, כל עוד אני יכולה לראות את השמש הזורחת, את השמים הנקיים מכל ענן, לא אוכל להתעצב. התרופה הטובה ביותר לכל מי שפוחד, בודד או אומלל, היא ללא ספק לצאת החוצה, למקום שבו יהיה לבד לבד, רק הוא והשמים, הטבע ואלוהים. כי רק אז, אך ורק אז, חש האדם שהכול הוא כפי שצריך להיות ושאלוהים רוצה לראות את בני האדם מאושרים בטבע, הפשוט אך יפה. כל עוד זה קיים, ויש להניח שזה יהיה קיים לעולמים, אני יודעת שיש נחמה לכל צער, יהיו אשר יהיו הנסיבות. ואני בטוחה שגם אם המצוקה קשה, יש בכוחו של הטבע להפחיתה בהרבה. הו מי יודע, אולי לא יעבור זמן רב עד שאוכל לחלוק את תחושת האושר הסוחפת הזאת עם אדם החווה את זה כמוני".

בחודש אוגוסט 1944 השמונה נתפסו ונשלחו להשמדה בברגן בלזן, רק אוטו, אביה של אנה שרד, אבל נראה שדרך הדברים שכתבה היא אכן חולקת עם רבים את תחושתה בקשר לכוחות הריפוי שמציעה היציאה אל הטבע, כוחו של הטבע להפחית מצוקה ולהוות מקום מפגש עם האלוהים.

ומכאן אל האוטנטי. דבריו של גל, נער כבן 17 עירוני ממרכז הארץ, שבראשיתו של חורף ישב על תל נאמי, גבעת כורכר רעולת דיונת חול בין נווה ים לבונים. לבד לבד, מול הים הסוער, רק הוא, השמים, הטבע והאלוהים.

מובאות שתי שיחות. בשיחה הראשונה גל אחרי פרק הזמן של ישיבת הבדד משוחח עם מנחה. השיחה השנייה היא מתוך שיחה במעגל הקבוצה לעיבוד חוויית הישיבה מול הים.

שיחה ראשונה:

גל משוחח עם מנחה:

ג. תאר לך כל זה נפתח ל – 2 עכשיו.

מ. שמה? שזה נפתח ל – 2?

ג. כן. איזה דבר זה, הא?

מ. אתה חושב שזה באמת קרה?

ג. בטוח שזה קרה. בטח.

מ. כמו ים סוף אתה מתכוון ?
ג.
איך כל זה, איך כל זה, מה? מה זה גדול? קרא לזה איך שאתה רוצה. קרא לזה X , קרא לזה Y קרא לזה כוח עליון.

מ. זהו, זה משהו יותר גדול מאתנו כאילו. איך זה מרגיש לך להיות ליד כזה דבר?

ג. חבל על הזמן, כיף, שמע – אני לא רואה כל יום דבר כזה. במיוחד גלים כאלה. כמו בסרטים – לא? אתה יודע מתי כיף להיות פה? בקיץ. כי מה בקיץ אתה בא לפה נאמר במקרה, ככה לשכב, ולחשוב. מ. בקיץ כזה לים אתה לא נכנס?

ג. כן, אבל השמש, עכשיו קר, קריר כזה. אם יש לך את השמש, יש לך את הסבבה שלך, אתה יושב, ככה איך שאמרתי – שוכב, חושב, מעביר את הזמן. אני אישית יכול להסתכל ככה שעות.

מ. נכון

ג. מה יש בצד שני?

מ. צד שני של מה?

ג. מפה, אם אני יוצא ישר, דוך? מה יש שם? אתה יודע?

מ. זה הים התיכון.

ג. איזה ארץ בצד שני?

מ. אנחנו כאן, נניח, ישראל, בסדר? כאן נניח אם אתה נוסע אתה תפגוש את איטליה.

ג. וואללה.

מ. אחרי זה את צרפת, אחרי זה את ספרד, עד הקצה שזה בעצם החיבור לאוקיינוס, בין ספרד לאפריקה, פה זה המדינות של צפון אפריקה, מרוקו, תוניס, אני חושב שגם לוב אולי גובלת עם הים התיכון.

ג. סבתא שלי מלוב.

מ. כן?

ג. סבתא שלי וסבא שלי.

מ. אתה יודע איך הם באו?

ג. אני לא יודע אם באו באונייה או במטוס משם, אני לא יודע איך הם באו.

מ. הם עוד בחיים? יש לך הזדמנות לשאול.

ג. אין, סבא שלי עם אלצהיימר, הוא לא זוכר כלום.

מ. וואללה.

ג. בלאגן, בגיל 90 עדיין מעשן.

מ. תראה איזה גל. לך קוראים גל.

ג. אהה.

מ. אתה יודע למה קוראים לך גל?

ג. לא משהו ספציפי, שאלתי את אימא שלי, פשוט אהבה את השם. גם על שם סבא רבה שלי שקראו לו גבריאל. לא רק בגלל זה.

מ. כשאתה מסתכל פה על הגלים אתה מצליח להרגיש איזשהו קשר בין זה לבינך?

ג. בוא נגיד שאם אני רוצה לחשוב זה המקום, מה, אני יכול להסתכל על זה ככה שעות, לחשוב על מלא דברים. כמה זמן אנחנו פה כבר בערך?

מ. אני ואתה? בערך 10 דקות.

ג. אולי טונה של מחשבות כבר רצו לי בראש.

מ. מה למשל?

ג. תראה כמה מים, מה זה? כמה מים?

מ. מחשבות מהסוג הזה?

ג. גם

מ. גם כאילו על החיים?

ג. הספקתי אפילו לחשוב על יציאת מצרים.

מ. עד לשם הגעת?

ג. כן.

שיחה שניה:

גל בשיחת עיבוד במעגל הקבוצתי:

ג. כיף בלתי רגיל, ישבתי, חשבתי, זה כיף, אמרתי גם לך – הייתי יכול להישאר שם עוד שעתיים בכיף.

מ. שאלת אותי מה יש בצד השני של הים? מה יש?

ג. ארצות.

מ. איזה?

ג. לא זוכר בדיוק איזה ארצות הוא אמר לי, איטליה, על מה עוד דיברנו? על צפון אפריקה? הוא עשה לי עיגול והראה לי כאילו – פה זה צפון אפריקה.

מ. אבל זה התחבר לסיפור, לא? סיפור של המשפחה?

ג. אה שדיברנו על סבתא שלי וסבא שלי, אה לא, הוא אמר שגם יש את לוב בדרך, בצפון אפריקה, אמרתי שאני גם כאילו טריפולטאי, אמרתי כאילו שהמשפחה שלי משם, סבתא שלי וסבא.הוא שאל אותי איך הם הגיעו, אמרתי לו שאני לא יודע.

מ. נראה לך שאתה הולך לברר את זה?

ג. לא נראה לי שאני יכול, כי סבא שלי חולה אלצהיימר, הוא כבר בן 90, 92.

מ. אולי אימא, דודים, סבתא אולי גם?

ג. אני לא כל כך בקשר, זה מצד האבא, אני לא כל כך בקשר איתם, אולי אם ייצא לי אני אשאל.

מ. אם ייצא לי זה לא מספיק.

ג. אה, אתה רוצה הבטחה?

מ. לא, לא בשבילי, אני אומר ש"אם ייצא לי" זה לא מספיק, תנסה לראות עד כמה זה חשוב לך, עד כמה אתה היית רוצה לטרוח בשביל זה, עד כמה ההרחבה של הסיפור הזה שלך, המשפחתי חשובה לך...למה הם הגיעו לפה? איך הם הגיעו לפה?

ג. ארץ היהודים, לא?

איך ניתן לסיים דברים אלה?

איך ניתן לסכמם?

איך ראוי?

מזה ימים אחדים שאני יוצא ושב, מעלה ביני לביני אפשרויות שונות, מעמידן לבחינה, ואין מבינן שתניח את דעתי. והנה אתמול בשעת לילה מאוחרת הבנתי: דברי הסיום והסיכום אינם בידי.

זאת משום שהמסע שלי במרחב המסעיר, המסקרן הבלתי מוגבל של המסע הטיפולי, המסע שלי ללימוד האפשרויות הגלומות בהדרכת אנשים ללכת לעומק התהליכים בהם ילמדו להכיר ולשמוע את עצמם; יילמדו להקשיב לרצונותיהם, למאווייהם, לכמיהותיהם, לגעגועיהם, לזיכרונותיהם. יאמדו את כוחותיהם ויסכימו למגבלותיהם.

המסע שלי להדרכת בני אדם למצוא את נקודת האמצע שלהם בחיים האלה; נקודת האמצע בין הרצוי למצוי, בין הנמנע לאפשרי, בין היש לאין; מסעי שלי נמצא רק בתחילתו.

לפיכך כעת אסתפק בדברים אלה.

ביבליוגרפיה

  1. אבן שושן, א. , המילון העברי המרוכז, קריית ספר, י-ם.
  2. גטריידה, ש. (2003), סוף חורפית, ברקאי ספרים.
  3. יזהר, ס. (1992), מקדמות, זמורה-ביתן.
  4. מטיס, א. (2011), רשימות של צייר, עורכת לוי-איזנברג, ד. הקיבוץ המאוחד.
  5. סנט-אכזפרי, א. (1939) אדמת אנוש, תרגום מנשה מרון, ספריית פועלים, השומר הצעיר.
  6. פינאקולה אסטאס, ק. (1992), רצות עם זאבים - ארכיטיפ "האישה הפראית" – מיתוסים וסיפורים, מאנגלית: עדי גינצבורג – הירש, הוצאת מודן.
  7. פלוטקין, ב, (2009) אוּמנות הנשמה, אהבה.
  8. פרנק, א. (1953) יומנה של אנה פרנק, עורך אוטו פרנק, דביר.
  9. קראבר, ר. שירים, עורך עוזי וייל, מודן.
  10. ריץ' א. בתוך פלוטקין, ב, (2009) אוּמנות הנשמה, אהבה.
  11. השיר "גבנו לברושים" מאת לאה גולדברג הולחן ומושר ע"י שלמה יידוב.

ניתן להאזין לו בקישור: http://www.youtube.com/watch?v=MTIxEVqPtBk