"המסע הטיפולי" 1

"יוצא שהחירות היא למעשה חוסר האפשרות ללכת בדרך שכולם הולכים בה; חירות פירושה ללכת בנתיב שתכונותיך מכוונות אותך לבחור בו".        אנרי מאטיס

 

המסע הטיפולי: הקדמה

"המסע הטיפולי" הוא גישה לעבודה טיפולית התנסותית המתקיימת במרחב הפתוח. טיפול, במובן תרפיה, הוא התחום העוסק בחשיפת כוחות ריפוי - אישיים כמו גם חברתיים או סביבתיים - בהעצמתם ובהוצאתם מן הכוח אל הפועל.

מהו ריפוי?

אפשר לראות ריפוי כתהליך שבו מערכת חיה, שעזבה את מצבה הטבעי – שווי משקלה הופר - נעה חזרה לעבר נקודה זו. המצב המאוזן מתאפיין בהפחתה במתחים שפועלים על המערכת ובתוכה. כתוצאה מכך גדלה היציבות החיונית שלה; הסובלנות, הדממה, השקט, יכולת ההכלה.

ריפוי מתרחש, אם כן, באמצעות שינוי מצב. וכדי לחולל שינוי מצב נדרשת תנועה. כל תנועה - גופנית או מנטאלית - בכל רובד, איכות או עוצמה, יכולה להוות נקודת ראשית לתהליך טיפולי.

"המסע הטיפולי" מבקש לחולל תנועה, להנחותה, לתמוך בה ולהיות עבורה מסגרת שומרת ומווסתת. תנועה - פרטית או כללית – המוכוונת למימוש דרגה גבוהה יותר של חירות.

"המסע הטיפולי" איננו טכניקה ולא נלווית אליו כל רשימת "כך תעשה זאת".

אירוע יחידאי המתרחש במרחב חד פעמי, למשך פרק זמן מוגדר, והנפשות המוכלות במרחב- זמן זה, בביטוין העכשווי. חד פעמי, אולם מטפח רציפות, על ידי קיום שיח עם ההקשר הביוגרפי, הסיפורי או הרעיוני הרלוונטי. מפגש, שהתוכן המהותי שלו - חקירת היחסים שבין רכיביו, ואופן ביטויים של יחסים אלה במציאות קונקרטית. חקירה עדינה אך עקבית המבקשת להוביל לראיית תבניות גוף ונפש, תפיסה ופעולה, צבירת מתח והרפיה. ולהציע לבחינה את מידת החופש או המגבלה שהן יוצרות. מהו בתבניות אלה המקדם, המועיל, מהו בהן שמעכב, או מכשיל.

לכן בחרתי לתאר את "המסע הטיפולי" בעזרת המילה גישה, הרומזת אל רוח דברים מסוימת בה אני חש ואותה מבקש להעביר.

מרחב.

מהו מרחב ומדוע אנו נדרשים לו ב"מסע הטיפולי"?

טווח המשמעויות שמחזיקה השפה העברית לרבדיה, למילה מרחב הוא רחב ונפרש מן המקום הגיאוגרפי, המתאר את רוחק גבולותיו של מקום "...שגבולותיו רחוקים זה מזה, מקום מרווח ורחב ידיים...", עבור דרך תכונתו הגיאומטרית להכיל "...יצירים תלת ממדיים...", כלומר בעלי גוף ונפח, וגמור במושגים המופשטים רווחה, חופש, ישועה, חלל ואין סוף.

כך, בדרך המוזרה שבה שפה ותודעה, באמצעות יחסי הגומלין שביניהן, משפיעות זו על זו ומשנות זו את זו, העברית, כתווך תודעתי מעצב, מכבר "יודעת" את שעלינו לעשות בבקשנו אחר ריפוי: עלינו ליטול את גופינו, על כל הדבוק בפניהם ובתוכם, ולהניחם במקומות מרווחים ורחבי ידיים. במקומות האלה, שגבולותיהם רחוקים דיים, נוכל להניעם; בין המוחשי למופשט, בין הצר למרווח, בין הגבוה לנמוך, בין המושג לבלתי מושג.

וכך, ביציאתנו למרחב הפתוח אנו מאפשרים תנועה במקום מרווח, בתנאים של תמיכה והכלה, ופותחים פתח לתחילתו של תהליך ריפוי.

המסע הטיפולי: מאמר ראשון

מוקדש להורי גדעון וזיוה, מראשוני החברה להגנת הטבע וממקימי בי"ס שדה גליל מערבי – אכזיב. הם השורש ממנו ינקתי את הידוע לי על עולם היחסים, טבע ואדם.

שעת בין ערביים מאוחרת והחבורה, פרושה על המחצלת תחת כסות עץ האלון לשיחה, בה טרם פרישה לשינה, יסקרו המשתתפים את חוויות יומם. התנסויות, תחושות, רגשות, תובנות, משאלות. סמוך אלינו, בקולות פכפוך שקטים, זורם נחל שמימיו צלולים. זה לנו ערבו של היום השני בתכנית בת 3 ימים שבחרתי לקרוא לה: "למצוא מקום, לעשות מקום, להפוך את המקום לגן עדן". הלכנו אל פיסת פרא, אולי אחת האחרונות בארץ. נכנסנו אל הסבך. עטופים ומבודדים, יש לנו זה את זה ואת הטבע הרוחש סביבנו. כבני אדם נבדלים, לכל אחד מאיתנו יש רק את מה שיתגלה או יתכסה, יקום או ייפול, בתוככי נשמתו ובטן אדמתו, או ממנו וכלפי כיפת השמיים. כחבורה, יש לנו רק את שיתגלה או יתכסה, יקום או ייפול בינינו. ביחסים, בתקשורת, בהבעה רגשית, באופני פעולה. בקרבה, או בריחוק. בזימון או בהתנכרות. כנבדלים וכחבורה יש לנו רק - אבל גם את כל - המרחב לתנועה בין גילוי לכיסוי פרטיים, ועומד לרשותנו כל המרחב לתרגול וליישום של הפרטי בציבורי. אנחנו בתום יומיים של פילוס שבילים ומציאת דרך בסבך.

המבט שלי נופל על החבורה היושבת על המחצלת, מתכוננת לשיחה. פתאום אני קולט כמה הם קרובים זה לזה. סמוכים גופנית. נוגעים. גברים צעירים בשנות ה – 20 לחייהם. 3 ערבים, 3 יהודים. כמו מתרפקים זה על זה. 3 ערבים מזמינים 3 יהודים מרוחקים להתקרב אליהם. להצטרף. האינטימיות מדהימה אותי. מסיט את מבטי אל עמיתי להנחיה היושב לשמאלי אני מתכוון לומר לו: "ראה כמה הם קרובים". אולם מחשבה החולפת בראשי, מחשבה אודות כוחה של המילה המבטל את הקסם - והרי קסם הוא המתרחש כעת לנגד עיני – המחשבה הזאת עוצרת אותי ואני נשאר בשתיקתי ובהתרגשותי. המחשבה לא מסיימת לחלוף בראשי ואני קולט את ר' אחד המטופלים, ובמבט של פליאה בעיניו הוא מבקיע אל עבר עמיתי להנחיה את המשפט: "בוא הנה, מה יש להם, תראה איך הם צפופים".

בבוקר יום אתמול יצאנו לדרכנו.

יצאנו כמי שמוכנים להתנסות.

במה?

בהסתבכות.

בהסתבכות?

עם מה?

עם המרחב.

המרחב?

מהו המרחב והיכן נמצא?

אם ברצונכם לגלות מהו המסע הטיפולי, למה הוא מכווֵן, במה הוא עוסק, מה הוא מבקש לזמן או לאפשר, הרי שהמילים שאביא בפניכם מיד, מגלות את הסוד.

מגלות סוד?

והרי סוד אינו מתגלה בנקל, במיוחד אם הוא סוד גדול.

ואכן המסע הטיפולי הוא סוד גדול.

ולכן מילות שירה של לאה גולדברג רק מצביעות על קיומו של מה שפעם היה לנו כמובן מאליו וכעת מתהלך בינינו כסוד.

בעיני הן נפלאות, המילים, אבל אולי לא ראוי היה שאומר זאת, כדי לא להטות את דעתכם. אבל כבר אמרתי. לכן קראו ובה בעת הקשיבו.

כי להקשבה, ארמוז לכם, גם לה חלק בסוד:

גבנו לברושים

אנחנו מסתירים את ההרים.

מאחורי בתינו.

אנחנו מתביישים לראות את הכוכב

חשים אל הרחובות הרוחשים

בל יסתבך לבנו במרחב.

וכך חיים עם חלונות סגורים

ובחוצות החגורים חוטים

של טלפון וטלגרף.

הרחק מכל אשר אהבנו לתומנו.

בתוך הזמן.

מעבר לעצמנו.

                      לאה גולדברג

 

המסע- הטיפולי.

צירוף.

צירוף הקושר את עולמות התוכן העצומים של המסע והטיפול ובאופן מוזר מניח גשר על פני המרחב-זמן של בקשת התיקון האנושית. המסע המיתי נוגע בטיפול שבמהותו, בתפיסותיו ובמבנהו הינו תופעה מודרנית.

המסע הוא הנושא עתיק היומין של סיפורי הליכה החוצה, אל מחוץ למרחב האישי-ביתי- קהילתי. אדם מסתכן ביציאתו למסע, בבקשו תשובה אישית, רוחנית או דתית. אינו יוצא כי רוצה אלא מפני שנאלץ. כוח גדול ממנו דוחף אותו, או הוא נענה לקריאה המתגברת מתוכו, בתחושה שדרך הסתיימה, פרק חיים מוצה, משמעות נשחקה, משהו שאיתו האדם "הסתדר" עד כה כבר לא עובד, ואי אפשר לו עוד להתעלם. החוויה הפנימית היא של כורח לבחור בין חיים לחידלון. המסע הופך להיות מהלך של התעוררות. האדם שבמסע מבקש לחזור ממנו הביתה, אבל אחרת.

הטיפול, כתופעה מודרנית, מתמקד – כפי שכותב האקו טראפיסט האמריקאי ביל פלוטקין - בצמיחת האגו לשם שכלול יכולת ההתמודדות וההסתגלות החברתית. הטיפול עוסק בריפוי פצעים רגשיים, פיתוח הקשרים האישיים, טיפוח החן הפיזי והביטוי הרגשי ופריחת האמפטיה, האינטימיות והאוטנטיות ברמת האישיות.

או שתעבור

דרך הדלת הזאת

או שלא תעבור דרכה.  

אם תעבור

תמיד תסתכן

בזכירת שמך.

דברים יסתכלו עליך

ועליך להישיר מבט חזרה

ולהניח להם להתרחש.

אם לא תעבור

אפשרלחיות בכבוד

לשמר את גישותיך

להחזיק במעמדך

למות באומץ לב

אך דברים רבים יעוורו את עיניך

דברים רבים יחמקו ממבטך

ומי יודע מה יהיה המחיר?

דלת עצמה

אינה מבטיחה דבר.

זו רק דלת

           אדריאן ריץ, בתוך "אומנות הנשמה", ביל פלוטקין, תרגמה לביאה ולירו

 

וכך, מרגע שהונח הגשר בין העתיק - הארכיטיפי, לבין המודרני, נוצר תווך טיפולי גופני-חוויתי-מחבר הניזון משני הקצוות. התווך תחום באמצעות מערכת של כללים המיועדת להעניק סביבה אתית ובטוחה לשני הצדדים.  

מטפל ומטופל/ים יוצאים למסע הטיפולי, מפגש המתרחש בטבע אשר בראייתי שלי אנחנו השתקפות שלו והוא עולה ומשתקף מתוכנו. אם הטבע והמהות הפנימית שלנו הם תאומים – שוב דימוי של פלוטקין – הרי שההליכה אל הטבע מאפשרת לתאומים אלה לחקור את טיב היחסים השוררים בינם. כך, מן הבחינה הדינאמית נוצרת במפגש תנועה אשר מעת לעת ממלאת את כל מימדיו: מעלה אל הרוחני, מטה אל הנשמתי וגם התבוננות אמצע הפוגשת במבט חדש את העצמי המוכר, היומיומי.

אני מקווה שדברי אלה נוגעים בכם ואתם יכולים לראות שהמסע הטיפולי אינו שיטה או טכניקה אלא הוא תפיסה ודרך התבוננות המבטאות אמון בקיומה של מהות טבעית לכל אדם ואדם, ותפיסה ודרך התבוננות זאת מבקשות לראות עמוק אל תוככי מהות זאת ולעוררה לשאלות אודות מהלכי התפתחותה וגם מבקשות לעורר מהלכים להגשמתה.

ועוד אני מבקש לשתף אתכם בראייה שלי את האפשרות המתגלמת במסע הטיפולי הזאת כאגם עמוק שאנחנו כאותן חיפושיות המים והשפיריות המתרוצצות רק על קרום פניו. מתחת לקרום יש עוד המון המבקש להתגלות.

יצאנו לדרכנו בבוקר יום אתמול . אביב ישראלי קצר שכבר נוגע בקיץ. החום מתגבר ומסביב העשב כבר צהוב. הדרך לוקחת אותנו אל פיסת הפרא בערוץ הנחל. אליה מועדות פנינו. הדרך מזמנת לנו מפגש עם סוסים. רועים בחופשיות, הסוסים אינם חוששים מקרבתנו. כנמצאים בביתם. צבעוניים, גדולים, מלאי כוח ותנועה, ובנוסף – צפופים. ישנו היחד שלהם. מפגש מסקרן.

מתבונן במטופלים.

ישנם הנמשכים אל החיות, מתקרבים, מגלים שאינן מסתייגות, נותנות אמון, (סוסה אחת ממש מגישה את חרטומה) ומשעמדו על כך, במהלך נוסף מגשרים על מרחק אחרון, נוגעים ומלטפים. בכבוד. ביראת כבוד. וישנם המסתייגים. השומרים מרחק בטוח ויחסם יש בו מן ההתעלמות ומן ההימנעות.

הנוגעים – לאיזו ירידה אל תוכם מסכימים?   הנמנעים – מה חוסמים, בפני מה ומפני מה נעולים?   והמפתחות – היכן נמצאים המפתחות הדרושים?   האם יימצאו?  מה יאפשר התרת המנעולים?

אנחנו מתקבלים בצל הדולבים והמים הזורמים. יושבים, נחים, מצטננים, אוכלים ומתרגלים. מתרגלים למה?

מתרגלים זה לזה. ולזמן האחר בו אנו שרויים.

מה אחר בזמן הזה? מה מייחד אותו מזמני שגרה רגילים?

שכולו מוקדש למה שמבקש לעלות בתוכו ולהתבטא מן המטופלים.

בשפת גוף, בהגייה, בדיבור, בתיאור, באלם. בתנועה, במעשה יומיומי, במעשה יצירה ייחודי, בהסתייגות בהימנעות, בדממה.

אתמול בערב כשהגענו למקום הזה, אמרתי שכאן נקים את המחנה בו נשהה. לפתע, בבת אחת, היו מולי פנים כועסים. כל כך כועסים, נבגדים, מרומים.

מה היה?

מתחת לרגלינו אדמה וכל מה שאדמה נושאת עליה. חיים ושאריותיהם : חלקי צומח יבשים, בעלי חיים, גללי בקר יבשים. מעל ראשינו כיפת העץ. וסביבנו טבע ענק.

הפנים הכועסים דיברו:

"אני לא נשאר כאן. מה פתאום שאשאר כאן. במקום כזה. אני בחיים לא נשאר במקום שאני לא מרוצה ממנו".  הפנים הכועסות שתקו.

הפנים הכועסות נשאלו מה גורם להם להיות מרוצים ממקום ולא להסתלק ממנו.

הפנים הכועסות ענו: " שיש מישהו שמטפל בו. מנקה אותו ומסדר".

הפנים הכועסות הסכימו להסתכל על היתרונות שיש במקום הזה: כמה סלעי בזלת שסוגרים, הצל שהעץ נותן, מים צלולים זורמים.

הפנים הכועסות ראו איך פנים אחרות לא שוקעות או נאטמות אלא כבר עושות להכשרת המקום, לעשותו מתאים ונוח יותר לשהייתנו.

נדמה לי שהפנים הכועסות הבינו בתוך תוכם את ההתבטלות שבדלגנות הקלה ממקום למקום. הפנים הכועסות קמו.

הפנים הכועסות החלו לתכנן ואמרו: "כאן הצוות יישן, ושם אנחנו ואת המטבח נעשה על יד המים".

הפנים הכועסות הפשירו והחליפו לפנים מסוקרנות ועוד אחר כך לפנים שמחות שלא יכולות להסתיר מפגש עם איזה אושר קטן.

ופנים אחרות שהיו אמרו:

"באתי לכאן כי אני חייב. אין לי ברירה. אני לא מבין מה הדבר הזה תורם. זה לא פשוט, החברה לבד עם התינוק, אני צריך כל הזמן לעבוד בשביל השכר דירה. ומה יהיה עם יפטרו אותי מהעבודה?"

ואחר כך הפנים אמרו: "אני רוצה לבוא לכאן עם אח שלי בשבת, אני גם רוצה להביא את התינוק. מאיפה הכי קרוב להיכנס לכאן?"

ועוד פנים אחרות, פנים שבחרו בַּיחידות ובַבדידות אמרו בתום יומיים:

"שם החדר של הילדים, זה הסלון, חדר ההורים, שם המטבח. ואני ישן בפרוזדור".

זהו סיפורו של המסע הטיפולי, סיפור שתמיד נמצא בתחילתו, אינו נגמר. חומריו העיקריים הם זמן, מקום, תחושה, רגש, ידיעה. איננו אפוס אלא פריטה לרגעים של התעוררות, פתיחה, פריקה, איסוף, הבעת משאלה. הבעה מדויקת של משאלה היא כלחיצה על ידית דלת שפותחת אל המעבר הבא. סיפור על דרך שמתפתלת במרחבים של תשומת לב, קשב, קשר, אמפטיה, מפגש ונוכחות ברורה. ככל האפשר ברורה.    

מה שביקשתי לעשות בדברים שהבאתי בפניכם הוא להסעיר את דמיונכם ולגרות את רוחכם. למסע הטיפולי, למסע האישי שלכם, למסע המשותף לנו. לקראת המסע הבא שאליו תצאו. והרי אם אינכם, אזי מתי שהוא אם תרצו ואם לא תמצאו עצמכם צועדים במסע.

אני מבקש לסיים בשיר של המשורר-סופר האמריקאי ריימונד קראבר שיצירתו מתארת דרך שיוצאת מחורבן והרס מוקדמים - אישיים ומשפחתיים – אולם בתוך תהפוכות של סבל ובלבול אינה עוצרת ומוליכה בתנועה בלתי פוסקת בתהליך של גילוי עצמי והתגברות, אל שדות של אופטימיות, עדינות ואהבה. אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

                                                     בשביל טס

 

בחוץ בנחל, המים מקציפים,

כמו שאומרים כאן. מזג האוויר קשה ואני שמח

שאני לא בחוץ. שמח שדגתי כל היום במורס-קריק, משליך חכה אדומה אחורה

וקדימה. לא תפסתי כלום. לא נשיכה

אפילו, לא אחת. אבל זה היה בסדר. זה היה מצוין!

איתי בכיס היה האולר של אבא שלך ועקב אחרי

לזמן מה כלב שבעליו קרא לו דיקסי.

לרגעים הרגשתי כל כך מאושר שנאלצתי להפסיק

לדוג. פעם שכבתי על הגדה בעיניים עצומות, מקשיב לקול שעשו המים,

ולרוח בצמרות העצים. אותה הרוח

שנושבת גם בנחל, אבל גם אחרת.

לזמן מה אפילו הרשיתי לעצמי לדמיין שמתתי –

וזה היה בסדר, לפחות לכמה רגעים, עד שזה נקלט באמת: מת.

כששכבתי שם בעיניים עצומות,

בדיוק אחרי שדמיינתי איך זה יהיה

אם באמת לא אקום יותר, חשבתי עלייך.

פתחתי את עיני וקמתי מיד על רגלי

חזרתי להיות שוב מאושר.

אני אסיר תודה לך, את מבינה. רציתי לומר לך.

ריימונד קארבר, תרגם עוזי וייל

 

ביבליוגרפיה

 

  1. אבן שושן, א. , המילון העברי המרוכז, קריית ספר, י-ם.
  2. גטריידה, ש. (2003), סוף חורפית, ברקאי ספרים.
  3. יזהר, ס. (1992), מקדמות, זמורה-ביתן.
  4. מטיס, א. (2011), רשימות של צייר, עורכת לוי-איזנברג, ד. הקיבוץ המאוחד.
  5. סנט-אכזפרי, א. (1939) אדמת אנוש, תרגום מנשה מרון, ספריית פועלים, השומר הצעיר.
  6. פינאקולה אסטאס, ק. (1992), רצות עם זאבים - ארכיטיפ "האישה הפראית" – מיתוסים וסיפורים, מאנגלית: עדי גינצבורג – הירש, הוצאת מודן.
  7. פלוטקין, ב, (2009) אוּמנות הנשמה, אהבה.
  8. פרנק, א. (1953) יומנה של אנה פרנק, עורך אוטו פרנק, דביר.
  9. קראבר, ר. שירים, עורך עוזי וייל, מודן.
  10. ריץ' א. בתוך פלוטקין, ב, (2009) אוּמנות הנשמה, אהבה.
  11. השיר "גבנו לברושים" מאת לאה גולדברג הולחן ומושר ע"י שלמה יידוב.

 

ניתן להאזין לו בקישור:

http://www.youtube.com/watch?v=MTIxEVqPtBk